(ה) כדאמרינן דלמא כו׳ ע״ז (ד״י) קאי התם אשטר שהיה כתוב בו בשנת תק״ו ולא היה נזכר בו שם המלכות והיתה שנה ההיא שנת ת״ק למלכות יון ומסקינן דכשר משום שהסופר טעה וחשב גם אותן ו׳ שנים שמלכו בעילם ומש״ה כ׳ שנת תק״ו. ופריך שם ז״ל ממאי דלמלכות יוונים מנינן דילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקינן לאלפא קמא ונקט לתחילת אלפא בתרא והוא שנה ראשונה ליון שפשטה מלכותם בכל העולם והאי מאוחר הוא (ור״ל כיון דמנינן כל העולם לי״מ ודאי האי סופר ג״כ מני ליה הכי ואע״פ שלמנין י״מ הוא אלף ות״ק ס״ל דשבק לאלף קמא וקא מני השנים שנכנסו לתוך אלף שנים ונמצא דהוה שטר מאוחר ו׳ שנים) אר״נ בגולה אין מונין אלא למלכות יוונים בלבד עכל״ה עם פירושו וע״ז כ׳ ר״י מדפריך דלמא לי״מ קא מני ש״מ דלא הוי כתיב בשטר שהמנין היה למלכות יוונים ואפ״ה היה כשר כיון שדרכן היה למנות למלכות יון וה״ה לדידן שרגילין למנות לבריאת עולם אפילו אי לא כתבו כשר. ובמ״ש שם ושבק אלפא קמא יש ללמוד ממנו דה״ה אם השמיט האלפים כו׳ וק״ל:

ומ״ש וה״ה אם שבק לכולהו כללי אפשר דדייק זה מי״ס דגרסינן שם דגמרא שבק לכללי ונקט לפרטא ע״ש:

(ו) ואם הקדים כו׳ עד לפיכך כו׳ בפרק א״נ (דע״ב) ת״ר שטר שיש בו רבית (ר״ל רבית מפורש בתוך השטר וכמש״ר לקמן בסי׳ נ״ב) קונסין אותו ואינו גובה כלום דברי ר״מ וחכ״א גובה את הקרן במאי קמיפלגי בקנסינן היתרא אטו איסורא תנן התם ש״ח המוקדמין פסולים ארשב״ל ר״מ היא רי״א אפ״ת רבנן מודה שמא יגבה מזמן ראשון. ופירש״י דאיכא דלא מסיק אדעתיה לדקדק כ״כ בזמן הלואה ולימא למלוה שטרך מוקדם עכ״ל וכוונתו דדוקא בשטרא דרבית קאמרי גובה את הקרן כיון דמפורש הרבית בשטר ואינו מצוי שתתקיים מחשבתו של מלוה ע״י האי שטרא מש״ה לא קנסינן ליה אבל שטר מוקדם איכא למיחש דלקוחות לא מסקי אדעתייהו וקרוב לבא לידי גביה מש״ה קנסי׳ ליה כיון שהיה יכול לבא לידי עיוות (ומה״ט פרש״י כן בתירוציה דר״י ולא פי׳ כן בברייתא דמש״ה פסלו רבנן) ואי לא תפרש דמשום קנס פסלוהו אלא כפשוטו דמשום חששא שמא יגבה בו מזמן הראשון הוא דלא קטריף ממשעבדי א״כ תמה על עצמך יכתבו הב״ד על האי שטרא דלא למיגבי ביה אלא מזמן זה ואילך וע״ד שכתב רבינו בסימן מ״א ותו ליכא למיחש אלא ש״מ כדכתיבנא וזש״ר לדעת הרי״ף וסייעתו לפיכך קנסו כו׳:

ומ״ש שיבא לטרוף ר״ל מתחילה בפסול משום שיבא לטרוף כו׳. אבל התוס׳ כתבו ז״ל ש״ח המוקדמים פסולים משמע דלא גבי בהו כלל וכן כתב הרא״ש וטעמייהו נמי משום קנס כיון דהאי שטרא הוה ראוי למיפק מיניה תקלה פסלינן ליה לגמרי וכמלוה ע״פ דמי ובזה שכתבתי דברי רבינו מבוארים וא״ש הא דכייל תרי טעמי יחד משום קנסא ומשום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ולכאורה נראה דבכלל מה דאמרינן פסול לגבות ממשעבדי נכללו ג״כ שאם לוה עוד מאחר אפילו הבני חורין מיקרי משועבדים שהרי הם משועבדים לאותו אחר ואינו גובה מהן מהאי חששא שמא יבא לטרוף אף מאשר נשתעבדו למלוה שהלוה לפניו מיהו י״ל דלא שייך בשיעבוד כולי האי לומר שהקדימו בשביל ב״ח אחר דמסתמא אינו יודע אם יש מלוים אחרים או כמה וכמ״ש נמי לעיל סימן ל״ז לענין נגיעת עדים דלא חיישינן שבשביל הך חששא יעשה דבר ערמה ועוד דדוקא בלוקח או מלוה חששו שיעיד שקר כדי שיעמוד וישאר השדה שהוא בעין אחריותו עליו במקומו משא״כ בזה שלא יקדים השטר בשביל דבר מסוים אלא משום שיעבודו ויכול להיות שישלם לו או לב״ח הראשונים במעות או במטלטלים:

(יז) שיכולין לומר כו׳ ק״ק דהו״מ למימר עוד [התנצלות] אחר דהיינו שכתבו השטר באחד בניסן בציפורי והלואה נעשה לפניהם קודם לכן בטבריא והם שכחו זמן ההלואה מ״מ כתבו זמן הכתיבה מאחד בניסן וכתבו בו מקום שנעשה בו ההלואה משום המטבע שמשתנית ממקום למקום וכמ״ש הרמ״ה הנ״ל ולפי מ״ש לעיל דבכה״ג כותבין ב׳ המקומות א״ש גם י״ל דניחא ליה לרבינו לכתוב התנצלות דקאי אפילו אשטר דלית ביה קנין וגם היכא דליכא השתנות במטבע בב׳ המקומות וא״ת מ״מ הו״ל למכתב ג״כ זה משום דיש בה נ״מ לדינא והוא אם ראו עדים שחתמו בשטר באחד בניסן בציפורי ובשטר כתבו שנעשה בטבריא דאז אין להם התנצלות זה שכתב רבינו ויש להו זה התנצלות שכתבתי וי״ל דבכה״ג בלה״נ לא מחשבי זוממין דלא מחשבי זוממין אלא כשנטענו עמנו הייתם מכחישין גוף המעשה ואומרים אתם כתבתם שביום זה נעשה ההלואה והלא עמנו הייתם אז ומוכח דהשטר זיוף הוא משא״כ בזה דהשנים האחרונים מודים שראו שכתבוהו בזמנו אלא ששינה המקום ובזה בקל יכולין להתנצל ולומר טעינו בין מקום למקום דאין נעשים זוממין עי״ז עכ״פ דכשהעדים החתומים אומרים להן אמת שעמנו הייתם באחד בניסן בציפורי אבל אתם משקרין בזה שאתם אומרים שאז כתבנו וחתמנו השטר אלא לפני כן באדר כשהיינו בטבריא ואז אחרנו הזמן וכתבנו בניסן וכנ״ל דזה הכחשה מקרי ולא מקרי הזמה כ״א בשניהן מחולקין בעמנו הייתם והיינו כשאמרו בזמנו כתבנוהו וק״ל:

(י) וכל שטר הבא לפנינו כו׳ ל׳ ב״י הכי מוכח בפ״ק דמציעא (די״ג) וכ״כ התוספות והרא״ש בפ״ק דגיטין ואע״פ שמפרש״י לא משמעינן ונראה דהיינו דוקא בשטר שאין בו קנין ולדעת מי שפסק דלא כאביי דאמר עדים בחתומיו זכין לו דאם יש בו קנין משעת הקנין נשתעבדו הנכסים ואליבא דאביי מכי מטא שטרא לידו נשתעבדו הנכסים למפרע משעת כתיבה עכ״ל ב״י ואין דבריו נראין לי בזו דאיך יסתום רבי׳ כאן דבריו דלא כאביי והלא כבר כתב לעיל ס״ס ל״ט שהרא״ש ור״י פסקו כאביי ועוד דמסתמא משמע דבכל שטר איירי אפילו בשטר של קנין לכן נ״ל יותר כמ״ש בפרישה ע״ש:

(יב) אם זוכרין זמן כו׳ כבר כתבתי ל׳ הגמרא בפרישה וכתב שם רשב״ם ז״ל ודוקא בשטר מתנה או מכר שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה דעדים מפקי לקלא בלא שטר כדאיתא בפרק ח״ה אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכדמפרש טעמא משום דכל המוכר בפרהסיא מוכר משא״כ בהלואה דמאן דיזיף בצנעה יזיף מש״ה שטר הלואה שיש בו אחריות לא יכתוב אלא יום שעומד בו עכשיו דאל״כ הו״ל מוקדם ופסול דלעולם אין לקוחות משועבדים למלוה עד שיכתוב לו שטר כו׳ ע״ש ור״ל דבפח״ה (דמ״ב) פריך ארב דאמר המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים מהא דתנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים (דשטרא א״ל קלא שמתאספים לכותבו ולחותמו והכל שומעין) ע״י עדים גובה מבנ״ח ומשני מלוה אזבינא קרמית מלוה כי יזיף בצנעה יזיף כי היכי דלא ליתזלי נכסיה עליה זבינא מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק עליה קלא עכל״ה. ופרש״י בצנעה יזיף ומבקש שלא לפרסם הדבר כדי שאם יבא למכור קרקע לא יבינם העולם שהוא דחוק למכור לפרוע מעות. מאן דזבין בפרהסיא קזבין כדי שיקפוץ עליה לוקחים וירבה בדמים הלכך אפסידו לקוחות אנפשייהו דאם היו חוקרין יפה היו שומעין מבני אדם שמכר מוכר זה הקרקע באחריות עכ״ל וס״ל לרשב״ם דאין חילוק בין הלואה בין נשתעבד הלוה בקנין או בלא קנין לעולם ל״ל קול עד משעת כתיבה והלאה ולא למפרע ומש״ה לא כתבינן בהלואה יום הקנין כשכותבין לאחר זמן ובמכר ובמתנה דכותבין יש לכל אחד טעם בפני עצמו דבמכר אף שיש בו אחריות כותבין משום דמזבין בפרהסיא דניחא ליה שיפוק קלא כדי שיקפצו לוקחים ויש לה קול וה״ט לא שייך במתנה אלא טעמא אחרינא אית לה משום דסתם מתנה לית בה אחריות דאז ליכא למיחש למידי אבל הרא״ש כתב שם ז״ל אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ומוקדם לא הוה דכיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמר בפח״ה ואף ע״ג דכי יזיף אינש בצנעה יזיף מ״מ כיון דבעין יפה שיעבד יש קול לקנין עכ״ל ונראה דס״ל לרא״ש דכל שיעבד נפשיה בקנין זהו קנין בעין יפה כיון דנתרצה לכתוב לו שטר שהרי כל קנין לכתיבה עומד ועדים מפקי לקלא ומ״מ כל זמן שלא נכתב השטר איכא למימר דכבר נשתקע הקול ונשכח הדבר ולא נתוודע להלקוחות וכ״ש כשנכתב השטר ולא נכתב בו יום הקנין מחמת ששכחו זמן הקנין דכיון דשכחוהו הרי ראינו שהסירו הדבר מלבם וממילא לא הוציאו הקול מיד ומש״ה אינו טורף ממשעבדי אלא מזמן הכתיבה ומ״ש הרא״ש בריש דבריו ז״ל כיון שנכתב עדי השטר מפקי לקלא ר״ל כיון שנכתב נתקיים הקול שהפקיעו העדים מיד וכ״כ הנ״י בהדיא שם בשמעתין ז״ל אבל אם שטר קנין הוא אפילו אם לא נכתב אלא לאחר זמן מרובה כשר לכתוב יום שקנו ממנו דסתם קנין לכתיבה עומד וקול יש בדבר וגובה ממשעבדי אבל כשלא נכתב הקנין אינו גובה ממשועבדים דהא בטיל קליה כ״כ ר״י ז״ל עכ״ל ב״י הרי לפנינו דכ׳ מתחלה כדברי הרא״ש דכשנכתב אפילו לאחר זמן יום הקנין טורף משועבדים למפרע מיום הקנין משום דס״ק לכתיבה עומד ומסיק בטעמא דכשלא נכתב אינו טורף למפרע משום דבטיל קלא אבל משעת כתיבה ואילך ודאי טורף ולפי מ״ש נראה דאם העדים לפני הב״ד בשעת הגבייה והטירפא ומעידים שלא שכחו זמן הקנין ושהוציאו הקול אז טורף אפילו כשלא נכתב כלל ולא כ׳ הרא״ש ונ״י דבעינן שיכתוב הקנין לנ״מ שבאם לא יהיו עדי הקנין לפנינו בשעת גבייה דאז אף אם לא יודה הלוה שקנה מידו או שיש עדים אחרים שראו הקנין אינו טורף ע״פ וק״ל (אלא שק״ק דא״כ לא הו״ל להרא״ש ורבי׳ והנ״י לסתום כאן אלא לפרש) והשתא א״ש מש״ר לקמן ר״ס ע׳ דהמלוה בעדים נקרא מלוה ע״פ כיון שאין בו קנין ואם יש בו קנין חשוב כמלוה בשטר כדפ״ל עכ״ל. ומשמע דאפי׳ לא נכתב כלל מיקרי מלוה בשטר גמור וא״צ לדחוק ולומר דדוקא לענין שא״צ לומר פרעתי קאמר דמקרי מלוה בשטר דלא משמע כן ע״ש ודוק. גם לקמן בס״ס פ״ח כ׳ רבי׳ ז״ל וכשם שהודאת מלוה בשטר אינה הודאה פי׳ להחשב בכך מודה מקצת לחייב ש״ד כך הודאת מלוה בקנין אינה הודאה דסתם קנין לכתיבה עומד ודינו כשטר ופי׳ הרמב״ן דהיינו כשהעדים לפנינו כו׳ ע״ש ומיירי ע״ד שכתבתי. גם בסימן נ״א ובסימן ס״ט בשם הרמב״ם בשני המקומות שאם היה הקנין בעדים ונכתב עליו שטר אפי׳ לא חתם בו אלא ע״א שניהם מצטרפין ונעשים מלוה בשטר גמורה וגם רבי׳ ס״ל בהא כוותיה ומשמע דלא בא לאשמועינן אלא שמצרפין אע״פ שזה בכתב וזה בע״פ אבל אם שניהם בשוה לפנינו פשיטא דגובין וק״ל. ודע שהב״י ר״ס ל״ט כתב דעה שלישית והוא דאם יש עדים שקנה אפילו שלא נכתב גובה ממשעבדי והוא מדברי בעה״ת בשם תשובת הרי״ף שהקנין יש לו קול וטורף ושכ״כ הרמב״ם ומשמע מדבריהם דאפילו אין עדי הקנין לפנינו בשעת גבייה וגם המרדכי ר״פ הניזקין כתב קנין העדים חשוב כשטר לכל דבר ע״ש. ומ״ש ב״י בסימן זה עדי הקנין אם זוכרין הקנין כותבין ימי הקנין כו׳ לא מצריך לכתוב לענין לטרוף מלקוחות אלא דאם בא לכתוב שטר מיראתו שמא ירחקו העדים נדוד ולא יהיו עדים אחרים שראו שקנו מידו אזי יכתבו בענין זה ומיהו יש לפרש ג״כ דעת הב״י ע״ד שכתבתי בסי׳ ל״ט שם ביארתיהו ע״ש וגם עיין בספר התרומות שער נ״ו והביאו ס״ס נ״ה:

(יג) וכתב הרשב״א לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכשכותבין יום שעומדין בו אז סומכין הכתיבה לאותו יום שחותמין וכו׳ כך גירסת ספרי הטור וגם בש״ע ולפי גי׳ זו כלל הענין הוא שעיקר השטר הוא הקנין והחתימה ולכן כתב הרשב״א דלעולם סומכין הזכרת הכתיבה לאחד מהן והל׳ סומכין ר״ל שיסמכו כדרך הטפל הנסמך אצל העיקר דהיינו אם כותבין יום הקנין אז סומכין הזכרת הכתיבה לאותו יום וכותבין בו וקנינו מפלוני ביום פ׳ וכתבנו בו שהכתיבה סמוכה אצל היום אבל אין כותבין קנינו כו׳ וכתבנו כו׳ ביום פ׳ דזהי כמיחזי כשיקרא וכן אם כותבין יום שעומדין בו לחתום אז סומכין הזכרת הכתיבה ליום החתימה וכותבין וכתבנו וחתמנו ביום כו׳ ואין כותבין בפי׳ שהכתיבה והחתימה היתה ביום אחר כנ״ל לפרש לפי גירסת הספרים אבל אין הלשון משמע כן ועוד דלמה לא יכתבו בפי׳ שהכתיבה והחתימה היו ביום א׳ והלא לא כתב הרשב״א לפני זה דאיירי דהכתיבה והחתימה לא היו ביום א׳ ועוד דהול״ל אז סומכין הקנין לאותו היום שחותמין דבי׳ עיקר הקפידא ומיניה איירי לפני זה שלא היו ביום א׳. ומשום קושיות אלו האחרונים כתב מור״ש ז״ל בהגהותיו דצ״ל אין סומכין הקנין לאותו יום שחותמין אבל גם זה דוחק ל״נ יותר כמ״ש בפרישה וכ״נ דעת ב״י דאדברי רבינו כ׳ שכ״כ המ״מ בשם הרשב״א ועוד שכתב בסמוך בסעיף ט״ו בד״ה ודוקא כו׳ ז״ל וכבר אפשר כו׳ דה״ק שיסמוך הכתיבה אל מקום כו׳ ע״ש שנראה בהדיא שפירשו כמו שפירשנו ודוק:

(טו) אבל אם זוכרין זמן הקנין וכותבין אותו אז יכתבו ג״כ המקום כו׳ כבר כתבנו בפרישה את היותר פשוט לפי ל׳ רבינו דס״ל שאין כותבין ב׳ המקומות אבל ק׳ בעיני הדבר לומר שיחלוק רבינו על כל הני רבוותא דכתבתי דעתם דס״ל דצריך לכתוב שניהם ולא יזכיר דעתם כלל. ועוד מאחר שתקנת חכמים הוא שכשיתבי בשילי יכתבו שילי אף כי נמסר להן הדברים בהיני א״כ אף כי יצטרך לכתוב ג״כ היני מקום הקנין למה נעקר תקנת חז״ל לגמרי ובפרט לפי הטעם שכתבתי בפרישה בשם המרדכי וכן היה נראה לפרש דגם (רבינו) ס״ל כפרש״י ונ״י דכשכותבין יום הקנין כותבין ב׳ המקומות. ורמזו רבינו במ״ש אז יכתבו ג״כ המקום כו׳ דמשמע קצת מקום הכתיבה וגם מקום הקנין אלא דמ״מ חולק על רשב״ם בקצת דבריו דמל׳ רשב״ם משמע דלעולם כותבין ב׳ המקומות אפילו אם כותבין יום הכתיבה וזה לא ס״ל לרבינו והרמ״ה דא״כ ליכא למיטעי במטבע דהא כיון שזוכרין גם מקום הקנין שפיר ידעינן המטבע שנשתעבד ביום קנין ויש טעם לחלק ביניהן דבשלמא כשכותבין יום הקנין אף שיכתבו גם מקום הכתיבה לא מיחזי כשיקרא שהרי כותב כתבנו במקום פ׳ מה שראינו ביום פ׳ במקום פ׳ ומשמע ודאי מה שראו לפני כן ביום פ׳ במקום פ׳ אבל כשיכתוב יום הכתיבה דהיינו ביום פ׳ כתבנו במקום פ׳ מה שראינו במקום פ׳ מיחזי כשקרא דמשמע שבאותו יום היו בשני המקומות וע״ז כתב ב״י דלא משמע מדברי רבינו והרמ״ה כרשב״ם ואפשר נמי לומר שגם הרמ״ה מודה דבשינוי מטבעות אם כתבו שני מקומות ש״ד וכמ״ש רשב״ם. ומ״ש אין להם לכתוב אלא המקום כו׳ ר״ל אין עיקר הקפידא אלא במה שיכתבו מקום הקנין אבל גם מקום הכתיבה יכולין לכתוב. גם י״ל דכמו דס״ל דלא סגי בסמיכה אל המקום (וכמו שאכתוב בסמוך בשם המ״מ) ה״נ יש לחוש שיתן לו מטבע ממקום השני הנזכר בשטר. אך זה גופא ק׳ לשני הפירושים על מש״ר שאם יכתבו מקום הכתיבה נמצאו משקרין כו׳ למה לא יהא סגי בתקנת הסמיכה כמש״ל גבי יום וכ״כ בהדיא המ״מ פרק כ״ג ממלוה בשם רשב״א גם גבי מקום דכשכותב מקום הכתיבה ולא מקום שנמסרו להם הדברים כותבין כך אמר פ׳ וכתבנו במקום פ׳ וכשנותן מקום שנמסרו להם הדברים כותבין אמר לנו פלוני קנינו מפ׳ במקום פלוני וכתבנו וחתמנו לפלוני ע״כ לשונו:

(כ) ואם שניהם נכתב בהן סתם אדר הרי הן כו׳ כן הגיה מור״ש וכן הוא בש״ע. וצ״ל לפי זאת הגי׳ דהו״ל למכתב דכוותיה דאפילו כתב באחד אדר הראשון ובאחד אדר סתם דאפ״ה יש להן דין כאילו נכתב בשניהן אדר הראשון ולכאורה היה נראה דהגי׳ שכתוב בספרי רבינו היא נכונה ומש״ה כ׳ דאם בשניהם נכתב אדר סתם או אדר הראשון כו׳ לדייק מיניה דוקא בכה״ג שניהן שוין הא אם נכתב באחד אדר סתם ובאחד אדר הראשון נותנין לזה שנכתב אדר הראשון דהוא מבורר טפי אבל מכל מקום אין סברא שיהא הדין כן לכן נלע״ד יותר לגרוס כמ״ש בפרישה וא״ש טפי: